האל השלם והמשתלם: עיון במחזוריות האינסופית של ההוויה

המושג אינסוף בפילוסופיה ביהדות ובקבלה
מושג האינסוף תפס מקום מרכזי בהגות האנושית מאז ומעולם. פילוסופים, תיאולוגים ומדענים התחבטו בשאלות על טבעו של האינסוף, על משמעותו ועל יחסו למציאות הסופית בה אנו חיים. גם ביהדות ובקבלה, האינסוף האלוהי (אין סוף) הוא מושג יסודי המבטא את המהות הבלתי-מוגבלת והכל-מקיפה של הבורא. אולם ההתמודדות עם האינסוף מעוררת פרדוקסים וקשיים לא מעטים. כיצד נוכל להבין ישות שאינה מוגבלת בזמן ובמרחב? האם ייתכן קשר בין האינסוף לבין עולמנו הסופי והחומרי? ומה משמעותה של תנועה או התפתחות בתוך המרחב האינסופי? במאמר זה, נצלול אל נבכי סוגיות אלו דרך נקודות מבט שונות - פילוסופיות, מדעיות וקבליות - ונחשוף את הפוטנציאל הטמון במפגש ביניהן להארת סודותיו של האינסוף.

האינסוף בהגותו של הרב שם טוב גפן
הרב שם טוב גפן, הוגה דעות ופוסק הלכה בן המאה ה-20, הציע תפיסה ייחודית ומרתקת של מושג האינסוף בספרו "מימדים לאִינְסְפָּרוּת". לדבריו, האינסוף האלוהי הוא כמו מרחב רב-ממדי שממרכזו יוצאים וקטורים (קווים בעלי כיוון וגודל) אין-סופיים לכל הכיוונים. בדרך זו, האינסוף מקיף ומכיל בתוכו את כל ההפכים והניגודים האפשריים - אחדות וריבוי, גילוי והעלם, טוב ורע - ללא סתירה או קונפליקט. כשם שבמרחב וקטורי, וקטורים מנוגדים מבטלים זה את זה ויוצרים איזון, כך האינסוף האלוהי מהווה הרמוניה עליונה בין כל הקצוות והמגמות. תפיסה זו מציעה פתרון מקורי לפרדוקס המפורסם: כיצד ייתכן שהאל הוא גם אין-סופי וגם "מצומצם" דיו כדי לברוא ולהשגיח על העולם הסופי? התשובה, על פי הרב גפן, נעוצה במבנה הווקטורי של האינסוף, המאפשר לו להכיל את הסופי כ"כיוון" או "רכיב" בתוכו, מבלי לאבד את אחדותו המהותית. כך, האינסוף והסופי אינם שני הפכים נפרדים, אלא ממדים משולבים ומאוזנים בתוך השלם האלוהי.

שאלה:
אם האינסוף אכן מכיל בתוכו את כל האפשרויות וההפכים, הרי שהוא כולל גם את האפשרות להיות סופי ומוגבל. במילים אחרות, מושג האינסוף עצמו טומן בחובו את הפוטנציאל של הסופיות והגבול. זהו פרדוקס מהותי שמזכיר את השאלה התיאולוגית המפורסמת: "האם אלוהים יכול לברוא אבן כבדה כל כך, עד שאפילו הוא לא יוכל להרים אותה?". שאלה זו, על אף ניסוחה התמים לכאורה, נוגעת בעצם טבעו של האינסוף ובגבולות יכולתו. למעשה, היא שואלת - האם האינסופיות האלוהית כוללת בתוכה גם את האפשרות של הגבלה עצמית? ואם כן, האם זו לא סתירה פנימית ברעיון האינסוף המוחלט? ניתן להמחיש את הפרדוקס הזה דרך משל על שני תלמידים - האחד מצטיין ומושלם בכל המובנים, והשני בינוני אך משקיע ומשתפר בהתמדה. מי משני התלמידים הללו "טוב" יותר? המצטיין המושלם או זה שצומח ומתעלה? השאלה הזו ממחישה את המתח הפנימי שבין שלמות קבועה לבין התפתחות דינמית, בין אינסופיות לבין סופיות - מתח שמהדהד גם בלב הדיון על טבע האל.

השלם והמשתלם בהגותם של הרב קוק והמהר"ל:

המהר"ל מפראג (רבי יהודה לאו, מאה 16) עסק רבות בשאלות על היחס בין האינסוף האלוהי לבין העולם הסופי. בספרו "תפארת ישראל", הוא מתאר את האל כמקיף ואינסופי, אך מדגיש שמציאותו אינה שוללת את קיום הנבראים הסופיים. להפך, המהר"ל רואה בבריאה הגשמית ביטוי והתגלות של האינסוף. יתרה מכך, הוא מזהה גם בנפש האדם ובשאיפתה הבלתי נדלית לצמיחה ולמימוש עצמי, השתקפות של האין-סוף האלוהי בתוך המציאות הסופית.

מאות שנים מאוחר יותר, הרב אברהם יצחק הכהן קוק (מאה 20-19) הרחיב את היריעה בדיון על האינסוף והסופי. בכתביו, ובמיוחד בספרו "אורות הקודש", הוא מפתח את הרעיון של "השלם והמשתלם", המתאר את האל כמכיל בתוכו הן את השלמות המוחלטת והן את ההשתלמות וההתפתחות המתמדת. לפי הרב קוק, האינסופיות האלוהית איננה סטטית או קפואה, אלא דינמית ויצירתית. היא מתגלה דרך תנועת ההתהוות של המציאות כולה לקראת שלמות גבוהה יותר.

שתי גישות אלה - של המהר"ל והרב קוק - מאירות את הפרדוקס של השלם והמשתלם מזוויות שונות. הן מראות כיצד האינסופיות האלוהית יכולה לחבוק גם את הסופי, וכיצד ההשתלמות וההתפתחות אינן עומדות בסתירה לאחדות ולמוחלטות של האל, אלא מהוות חלק מהותי מהן. במובן זה, הפרדוקס איננו בעיה שיש לפתור, אלא מפתח להבנה עמוקה יותר של המארג המורכב של המציאות האלוהית והאנושית.


האם השתלמות אפשרית במרחב אינסופי?
לכאורה, עצם הרעיון של השתלמות או תנועה בתוך האינסוף נראה בלתי אפשרי. הפילוסוף היווני זנון מאלאה (מאה 5 לפנה"ס) התפרסם בשל סדרת הפרדוקסים שניסח בנוגע לתנועה ולאינסוף. לטענתו, אם המרחב מורכב מאינסוף נקודות, הרי שלא ניתן לעבור ביניהן בזמן סופי. במילים אחרות, תנועה בתוך האינסוף נדמית כסתירה מושגית. דוגמה מפורסמת לכך היא "פרדוקס אכילס והצב", שם מתואר כיצד אכילס הרץ המהיר לעולם לא יוכל להדביק צב איטי, שכן בכל פעם שאכילס יגיע לנקודה שבה היה הצב, הצב כבר יהיה קדימה, ולו במעט.

פרדוקסים כאלה מערערים על האפשרות של השתנות או תהליכיות בתוך מרחב אינסופי. הם מעמידים בספק את עצם מושג התנועה, שהרי איך ייתכן שגוף עובר אינסוף נקודות בפרק זמן מוגבל? זוהי בעיה מהותית הנוגעת גם לדיון התיאולוגי והפילוסופי על האינסוף האלוהי. אם האל הוא אכן אינסופי, כיצד הוא יכול "לנוע" או "להשתנות"? האם הדינמיות וההתהוות של הבריאה אינן עומדות בסתירה לאינסופיות השלמה?

קושיות אלה אינן מאפשרות לנו לקבל את הפרדוקס של "השלם והמשתלם" כמובן מאליו. הן דורשות מאיתנו לחשוב באופן מעמיק ויצירתי יותר על עצם מהות התנועה, הזמן והאינסוף. עלינו לשאול את עצמנו האם ההנחות האינטואיטיביות שלנו לגבי מרחב, התפתחות ועתיות הן הכרחיות ומוחלטות, או שמא ניתן להמשיג אותן מחדש בדרכים מפתיעות. רק כך נוכל להתמודד עם המורכבות האמיתית של השאלה על האינסוף האלוהי והמציאות המשתנה.

הטריק של ניוטון ולייבניץ
במאה ה-17, אייזק ניוטון וגוטפריד לייבניץ פיתחו, בנפרד, את החשבון האינפיניטסימלי - כלי מתמטי רב עוצמה המאפשר לחשב שינויים זעירים (כמעט אינסופיים) ולסכום אותם לכדי תוצאה סופית. הרעיון המרכזי של חשבון זה הוא שניתן להתייחס לאינסוף ה"קטן", האינפיניטסימלי, כאל מעין "גשר" בין האפסי לסופי. במילים אחרות, החשבון מאפשר "לדחוס" או "לקפל" את האינסוף לכדי ערכים זעירים אך מוגדרים, שאפשר לבצע איתם פעולות חשבוניות ולהגיע לתוצאות מדויקות.

מהפכה מתמטית זו סיפקה, למעשה, דרך להתגבר על הקושי שמציבים פרדוקסי זנון. שכן היא הראתה כיצד ניתן לחלק תהליך או תנועה לאינסוף חלקים זעירים, לחשב את סכומם, ולהגיע לערך סופי. כך, למשל, אפשר להבין את התנועה של אכילס כסכום של אינסוף "צעדים" אינפיניטסימליים, שמצטברים בסופו של דבר למרחק סופי.

ברמה הפילוסופית, החשבון האינפיניטסימלי מרמז על כך שהאינסוף אינו רק מושג מופשט ובלתי נתפס, אלא מימד "קונקרטי" של המציאות, שאפשר לחקור ולהבין באופן מדעי ומדויק. הוא מציע דרך להמשיג את האינסוף כחלק בלתי נפרד מהסופי, ולא כניגודו הבינארי.

מנקודת מבט תיאולוגית, החשבון האינפיניטסימלי עשוי אולי לשפוך אור חדש על הפרדוקס של האל השלם והמשתלם. אם נדמיין את האינסוף האלוהי כ"שדה" אין-סופי המכיל בתוכו את כל המציאות הסופית, נוכל אולי להבין את ההשתלמות וההתפתחות כתהליך אינסופי הנובע מתוך השלמות, ומתרחש דרך "קפיצות" איכותיות אינפיניטסימליות. במובן זה, האינסוף והשינוי אינם מוציאים זה את זה, אלא מהווים זרימה דינמית מתמדת בלב ההוויה.

כמובן שאין מדובר ב"פתרון" מוחלט לפרדוקס האינסוף, אבל ההשוואה לחשבון האינפיניטסימלי בהחלט מרחיבה את נקודת המבט ופותחת אפשרויות חדשות לחשיבה ודיון. היא מזמינה אותנו להעמיק בשאלה ולבחון אותה מזוויות חדשות - מתמטיות, מדעיות ומטאפיזיות.

התפיסה האינפיניטיסימאלית בתורת השמיטות:
על פי המסורת הקבלית, ההיסטוריה האנושית והקוסמית מתנהלת במחזורים של 7000 שנים, כשכל מחזור (שמיטה) מקביל ליום בשבוע הבריאה. במהלך 6000 השנים הראשונות מתרחש תהליך הדרגתי של תיקון העולם, ואילו האלף השביעי מסמל את עידן הגאולה והמנוחה.

ניתן לראות בכל מחזור שמיטה כעין "צעד" או "אטום" של התקדמות רוחנית, המשקף את העיקרון האינפיניטסימלי. כל תקופה כזו היא כמו יחידת זמן זעירה ביחס לנצח, אבל מכילה בתוכה שלב משמעותי בהשתלמות ובהתפתחות של הבריאה כולה. בתוך כל שמיטה מתחוללים תהליכים של שינוי והתעלות, שמצטברים ומוליכים בהדרגה לתיקון השלם.

במובן זה, תורת השמיטות מציעה מעין "קנה מידה" קוסמי ליישום התפיסה האינפיניטסימלית על שאלת השלם והמשתלם. היא מאפשרת לנו לדמיין את ההתקדמות האין-סופית של המציאות לא כרצף עמום ובלתי נתפס, אלא כסדרה של מחזורים מוגדרים, שכל אחד מהם מהווה "קפיצת מדרגה" אינפיניטסימלית לעבר השגת היעד הסופי.

יתר על כן, המחזוריות של השמיטות מבטאת את האיזון העדין שבין קביעות לשינוי, בין הרציפות לחידוש. בדומה לאופן שבו האינסוף האלוהי מקיף ומאזן את כל הניגודים, כך גם מבנה הזמן המעגלי מכיל בתוכו הן את החזרה על דפוסים מוּכרים והן את ההתחדשות המתמדת. כל מחזור נשען על הקודמים לו ומוסיף עליהם נדבך חדש.

כך, תורת השמיטות מציעה פרספקטיבה ייחודית על האתגר של השלמות וההשתלמות, המשלבת תובנות מתמטיות עם חוכמה מיסטית עתיקת יומין. היא מעניקה לנו מסגרת קונקרטית ועם זאת גמישה ודינמית, שדרכה ניתן להמשיג את ההתקדמות האינסופית של ההוויה כולה, מהרמה הקוסמית ועד לחיים האישיים של כל אחד ואחת מאיתנו.

וכך, ההשקפה האינפיניטסימלית והמחזורית מאפשרת לנו אולי להציץ, ולוּ לרגע, אל המסתורין של האינסוף המתגלה בתוך הסופי, של השינוי והתנועה הטמונים בליבת השלמות הנצחית. היא מזכירה לנו שמאחורי הפרדוקסים והסתירות לכאורה, קיימת אחדות עמוקה וחובקת-כל - אחדותו הפלאית של האל-אין-סוף.

האינסופיות המחזורית בטבע
חלק בלתי נפרד מהדיון על האינסוף ועל האיזון בין השלמות להשתלמות, הוא ההבנה שהאינסוף מתגלה ופועל דרך המחזוריות והדינמיות של הטבע והמציאות עצמם.

כשאנו מתבוננים בעולם הסובב אותנו, אנו מוצאים בכל מקום דוגמאות למחזורים אינסופיים. מחזור העונות החוזר על עצמו שנה אחר שנה, מחזור החיים של לידה, צמיחה, הזדקנות ומוות המאפיין את כל היצורים החיים, ואפילו המחזוריות של גרמי השמיים - כולם משקפים את העיקרון של התחדשות מתמדת בתוך מסגרת יציבה וקבועה.

גם בתחומי הרוח והתרבות ניתן לזהות מבנים מחזוריים החוזרים על עצמם. סיפורי המיתולוגיה והפולקלור, טקסים ומנהגים מסורתיים, ואפילו תהליכי צמיחה והתפתחות אישיים - כולם מבטאים את הדינמיקה האינסופית של חזרה והתחדשות.

מבחינה פילוסופית, ניתן לומר שהמחזוריות האינסופית שזורה בעצם מארג המציאות. היא מהווה ביטוי של האחדות הבסיסית בין הקבוע למשתנה, בין הנצחי לזמני. בכל מעגל ומעגל, מתגלה מחדש השלמות האינסופית דרך פריזמה ייחודית, דרך צירוף חד-פעמי של נסיבות והזדמנויות.

ובמובן מסוים, המחזוריות האינסופית מאפשרת לנו גם הצצה אל תהליך ההתהוות האלוהי עצמו. היא מרמזת על כך שהבריאה אינה אירוע חד-פעמי ששייך לעבר הרחוק, אלא זרימה מתמדת של גילוי והסתר, של התעטפות האינסוף בלבוש הסופי. בכל רגע ורגע, העולם נברא מחדש, מתוך המקור האין-סופי שממנו הוא שואב את קיומו.

וכך, ההכרה במחזוריות האינסופית של הטבע והמציאות מחברת אותנו אל התובנות העמוקות על אודות האל השלם והמשתלם. היא מזכירה לנו שבכל חזרה לכאורה על הישן והמוכר, טמונה גם הזדמנות לפריצה ולחידוש. ושהמסע האינסופי אל השלמות מתרחש דרך השתקפותו בריבוי האינסופי של צורות וגוונים.

במובן זה, העולם כולו הופך למעין מראה המשקפת את האור האלוהי האין-סופי. כל פרט ופרט, כל מעגל חיים וטבע, הוא הזמנה להתבונן מעבר לפני השטח אל התהליכים הנצחיים המפעמים בלב ההוויה. והמבט המחזורי והאינסופי הזה הוא אולי המתנה הגדולה ביותר שהפילוסופיה והחוכמה העתיקה יכולות להעניק לנו - היכולת לחוש בכל רגע את הפלא וההוד של האינסוף המתגלה.

לסיכום:
לסיכום, המסע המחשבתי שלנו אל לב האינסוף האלוהי חשף בפנינו עולם עשיר ומרתק של פרדוקסים, תובנות ושאלות עמוקות. דרך ההגות היהודית והפילוסופית, דרך המתמטיקה והמדע, ודרך ההתבוננות בטבע ובמציאות עצמה - למדנו על המתח המהותי שבין שלמות לאינסופיות, בין קביעות לשינוי, בין הנצחי לארעי.

ראינו כיצד הרעיון של "האל השלם והמשתלם" מאתגר את האינטואיציות הרגילות שלנו, וכיצד הוגים שונים, מהרמב"ם ועד הרב קוק, התמודדו עם הקושי הזה. חקרנו את התפקיד של המחשבה האינפיניטסימלית בגישור על הפער שבין הסופי לאין-סופי, ואת ההשתקפות של האינסוף במבנים המחזוריים של העולם.

ובתוך כל אלה, העלנו גם שאלות נוקבות - כמו הפרדוקס של "האבן שאפילו אלוהים לא יכול להרים" - שמערערות על עצם ההנחות היסודיות שלנו לגבי טבע האלוהות והמציאות. שאלות שאולי אין עליהן תשובה במובן הרגיל, אבל שפותחות צוהר להתבוננות חדשה ועמוקה יותר.

ואולי זה מה שהעיסוק הפילוסופי-רוחני באמת מזמן לנו - לא רק ידע או הבנה במובן האינטלקטואלי, אלא חוויה של פליאה ושל ענווה אל מול המסתורין של ההוויה. הוא מזכיר לנו שתמיד נישאר "תלמידים" המתבוננים בחידת הקיום, מודעים למגבלות התפיסה שלנו ובכל זאת נדחפים להעמיק עוד ועוד.

במובן זה, אולי כל השאלות והפרדוקסים שהעלינו הם לא מכשול בדרך, אלא המפתח האמיתי להתקדמות. כי ככל שנהיה מוכנים להטיל ספק בוודאויות שלנו, לאתגר את המובן מאליו, ולפתוח את עצמנו לאפשרויות חדשות - כך נתקרב צעד נוסף אל העומק הסודי הטמון בכל.

ובעומק הזה, אולי נגלה שהאינסוף שאנחנו מחפשים בחוץ נמצא כל הזמן בתוכנו פנימה. שהמחזוריות האין-קץ של הטבע והחיים היא גם המהות הפנימית שלנו, המהדהדת את השירה הנצחית של הבריאה. וכשנחיה מתוך הכרה זו - נוכל אולי לגעת, לרגע, באור האין-סופי שמאיר את הכל.