ספירת העומר: הרעיון הקדמוני המקפל בתוכו את בסיס הקיום

במאמר זה אני רוצה לטעון שספירת העומר עומדת בבסיס ההוויה שלנו והיא מגלמת את הסיבה לבריאת העולם ואת המכניזם האלוהי לבריאתו. היא חלק מסט המצוות המייצגות את אותו רעיון של תנועה בקבועים של 7 כמו שבת ושמיטה ויובלות וגם הם מייצגים רעיון בראשיתי שהוא הגרעין שממנו הכל מתחיל ואליו הכל הולך - זכר למעשה בראשית.

בפרשת ראה ישנו פסוק תמוה:

״שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות״

מדוע הפסוק כפל את חיוב הספירה?
כמוכן מדוע הספירה תלויה בקורבן העומר (״החל חרמש בקמה״) שהיה קרב בט״ז בניסן? מה הקשר בינהם?
אם הספירה היא בכדי להגיע לשבועות, מדוע קרבן העומר וקצירתו צריכה להיות כה מהותית למצוות הספירה? שתאמר התורה - מפסח לשבועות תספרו 50 יום וזהו.
מדוע לספור שבועות ולא רק ימים?
כמו כן ישנו דמיון מחשיד בין ספירת העומר שנעה בקבועים של 7 עד 49 לבין שמיטה ויובלות שנספרים גם כן בקבועים של שבע ו 49, האם יש קשר ביניהם?

עץ הדעת כחיטה: תעלומת הבחירה הקדמונית

כדי להבין את העניין צריך לחזור להתחלה - חטא אדם הראשון.
הגמרא בברכות מ. מביאה מחלוקת תנאים העוסקת בשאלה מהו עץ הדעת?:

“דתניא אילן שאכל ממנו אדם הראשון, רבי מאיר אומר גפן היה שאין לך דבר שמביא יללה על האדם אלא יין שנאמר (בראשית ט, כא) וישת מן היין וישכר. רבי נחמיה אומר, תאנה היתה שבדבר שנתקלקלו בו נתקנו שנאמר (בראשית ג, ז) ויתפרו עלה תאנה. רבי יהודה אומר, חטה היתה שאין התינוק יודע לקרות אבא ואמא עד שיטעום טעם דגן.”

במאמר זה אנחנו ננקוט כשיטתו של רבי יהודה שעץ הדעת הוא חיטה.
זיהוי עץ הדעת כעשב החיטה מעלה תהיות רבות שכן זה קודם כל לא עץ וכן חווה אמרה עליו:

“וַתֵּ֣רֶא הָאִשָּׁ֡ה כִּ֣י טוֹב֩ הָעֵ֨ץ לְמַאֲכָ֜ל וְכִ֧י תַֽאֲוָה־ה֣וּא לָעֵינַ֗יִם וְנֶחְמָ֤ד הָעֵץ֙ לְהַשְׂכִּ֔יל” (בראשית פרק ג’ פסוק ו’).

רבים יסכימו שיש פירות יפים ממנו ועסיסיים ממנו, אם כן מדוע ראתה בו חווה פרי כל כך מיוחד?.

השאלה מקבלת משנה תוקף לאור דברי האר“י הקדוש (טעמי המצוות פרשת בהר) שהמציאות טרום החטא הייתה שהארץ הייתה מוציאה דברים מושלמים שלא צריכים תיקון, גלוסקאות ועוגיות היו צומחים על העצים ללא עמל וטורח כלל. אחרי כל זאת מתגברת התמיהה מה היה כל כך מיוחד בעץ החיטה שהוא דורש 11 מלאכות הפת (חורש זורע קוצר וכו’) עד שיהיה ראוי לאכילה? כשגן עדן מלא בכל הלחמים והעוגיות שבעולם בלי עמל וטורח כלל?

תכלית הבריאה ופרדוקס ה“נהמא דכיסופא”

כדי לענות על השאלה הזו צריך להבין מדוע הקב“ה בכלל ברא את העולם, יש בשאלה עתיקה זו הרבה תשובות אבל אני רוצה להתעסק מעט מזעיר בזו הדרושה לנו למהלך, הרמח”ל בדעת תבונות י“ח כותב בקיצור לשון:

הקב“ה, שהוא תכלית הטוב, רצה להטיב לנבראיו. כדי שהטבה זו תהיה שלמה ולא תגרום ‘לחם של בושה’ (נהמא דכיסופא), קבע שהטוב יתקבל ביגיעת כפיים, כך שהמקבלים יהיו בעלי הטוב בעצמם.

אם נחבר את דברי הרמח“ל למהלך שלנו הרי שהדברים מוזרים שבעתיים שהרי המציאות בגן עדן לפני החטא היא שהאדם הראשון קיבל הכל מוכן ללא עמל וטורח וזה בניגוד לתכלית בריאתו שיהיה מרוויח לחמו בעמל כפיו.
אם כן נמצא שלא ברור מדוע חטא עץ הדעת שהוא למעשה עמל כפים בהפיכת החיטה ללחם הוא חטא? אדרבא, הוא תכלית הבריאה שיהא האדם עמל על לחמו שלא יקבל לחם של בושה.
ובכן פתחנו הרבה שאלות והגיע הזמן להתחיל לסגור אותן במהלך אחד שיחרוז אותם תחת עיקרון אחד.

השלם והמשתלם: מפתח להבנת החטא הקדמון

הרב קוק מביא עיקרון חשוב מאוד שהוא הבסיס לבריאת העולם- השלם והמשתלם. והנה ידוע שהקב“ה הוא תכלית כל הכוחות כולם ולא ייתכן שתעדר ממנו איזושהי מידה טובה חס וחלילה, מצד שני יש מעלה גדולה בהשתלמות שהרי תלמיד ששיפר את הציונים שלו מ60 ל100 יש בו מעלה שאין בזה שקיבל 100 כל הזמן יש מעלה במשתלם שאין במושלם. ואם הקב”ה הוא תכלית השלימות הרי שבהכרח תהיה בו תכונת ההשתלמות. ולכן הקב“ה צמצם עצמו וברא עולמו הדרוש תיקון והשתלמות כדי להביא לידי ביטוי את תכונת ההשתלמות. נמצא לפי דברים אלו שהאדם מבטא את תכונת ההשתלמות האלוהית שהוא בבחינת נציגו של הקב”ה בעולמו.

המציאות טרום החטא ביטאה את השלמות האלוהית שאינה זקוקה כלל לתיקון - יתרה מכך מלאכת תיקון בעולם השלמות הוא חטא חמור מאוד, שכן העולם טרום החטא היה בבחינת שבת שאסורה בו מלאכה (האר“י), עץ הדעת ביטא למעשה את רצונו של האדם לצאת ממציאות של “נהמא דכיסופא” למציאות של לעמול לפרנסתו. האכילה מעץ הדעת שדרשה עמל רב, היא יציאתו של האדם ממציאות השלימה שאינה זקוקה לשום תיקון למציאות של תיקון ועמל. האלמנט המשתלם לא יכול לדור בכפיפה אחת עם האלוהים השלם כי זו למעשה כפירה בשלמותו של הקב“ה. לכן היה הקב”ה חייב להוריד את האדם הראשון למציאות שבה אין שלימות והיא דורשת עמל וטורח להשלימה ולתקנה - הכל היה מוכן ומזומן לפניך ואתה בחרת לעמול כדי לאכול? חייך שמעתה רק “בזיעת אפיך תאכל לחם”. וזהו “תאווה הוא לעיניים” - הייחודיות של החיטה היא יציאה אל גילוי האינדיבידואל, אל המסע האישי אל החוויה הפרטית אל הניתוק מבית ההורים ויציאה לדרך עצמאית זה כל מה שהיה חסר לאדם הראשון - תכונת ההשתלמות.

החטא המתוכנן: האם הכל היה עלילה?

אם כך נמצא שחטא האדם הראשון הוא למעשה קיום תכלית הבריאה שתהיה משתלמת ושירוויח את לחמו בעמל כפיו. ואכן כך מובא במדרש (תנחומא וישב ד) שמסביר שהמיתה לא היתה תוצאה בלתי צפויה של חטא אדם הראשון. ר’ יהושע בן קרחה אומר שהקב“ה מביא דברים ‘בעלילה’, ומביא משל לאדם שרצה לגרש את אשתו, הכין את הגט מראש, ורק חיפש תואנה לתת לה אותו. כך טען אדם כלפי הקב”ה: הרי התורה, שקדמה לעולם באלפיים שנה, כבר כללה דיני מתים (‘זאת התורה אדם כי ימות באהל’) - מכאן שהמוות היה מתוכנן, ‘אלא באת לתלות בי את העלילה’.
דהיינו שהקב“ה ציפה לחטאו של האדם הראשון כי ידע שהוא הולך לחטוא בעץ הדעת משום שהבחירה בהשתלמות חייבת להיות על ידי האדם עצמו ולא שהקב”ה יכפה זאת עליו. וזהו עניין חטא עץ הדעת שעיקר החטא הוא בחסרון הדעת שיש תמיד מה לתקן גם כשמציאות מושלמת.

ישנו רעיון דומה שהפך לפופולרי בשנים האחרונות בקרב שיטות טיפול ואימון אישי והוא מכונה being vs doing. מקורו בדתות המזרח - הינדואיזם ובודאיזם ששמו דגש על תודעת ההוויה ויצאו כנגד העיסוק הבלתי פוסק בעשיה.

הוויה מול עשייה Being vs Doing

Being (הוויה): התמקדות במי שאנחנו ובמצב הפנימי שלנו ברגע הזה – נוכחות, מודעות, קבלה, אותנטיות. זה עוסק באיכות הקיום שלנו.
Doing (עשייה): התמקדות במה שאנחנו עושים – פעולות, משימות, הישגים, פרודוקטיביות ותוצאות. זה עוסק בביצוע והשגת מטרות.

אך מסתבר שהרעיון הזה עומד בבסיס קיום העולם ומקורו דווקא ביהדות, זהו מצב צבירה של אותו פרדוקס של השלמות מול ההשתלמות שהזכרנו לעיל. הרעיון הזה כפי שהוא מוסבר במקורו טוען שהתודעה התמידית שחיה במרחב העשייה היא נובעת מחסרון הדעת וכל מה שאדם צריך לעשות הוא תודעתית להיכנס למצב של “הוויה” שרואה את המציאות הנוכחית כשלמה שאינה זקוקה לתיקון. זהו בדיוק חטאו של האדם הראשון כשהחליט שהמציאות שבה הוא נמצא זקוקה לתיקון ובאכילתו את החיטה נזרק מיד למרחב ההשתלמות אל מרחב העשייה.

מעגלי ה-7: מקצב הבריאה בשבת ובשמיטה

האיזון בין עשייה להוויה בין שלמות להשתלמות מתבטא במחזורי ה7 - ששת ימים תעבוד - עשייה וביום השביעי תשבות - הוויה.בשמיטה - “שש שנים תזרע את ארצך (עשייה והשתלמות) ובשנה השבעית שבת לה’ אלוקיך (הוויה ושלמות)”

תורת השמיטות הקוסמית: 6000 שנות תיקון ואלף שנות מנוחה

“אמר רב קטינא: שית אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב, (ששת אלפי שנים העולם יתקיים, ואלף אחד - יהא חרב), שנאמר: ונשגב ה’ לבדו ביום ההוא”. (סנהדרין צז, א).

לדברי הגמרא מחזור השש והשבע לא עוצר רק בשמיטה ובשבת אלא הוא ממשיך גם לסקאלה של אלפי שנים.ששת אלפי שנים האדם מתקן את העולם ובאלף השביעי ישנה שביתה (וחד חרוב) המציאות הרגילה לא תהא קיימת יותר (ראוי להרחיב מה הפירוש יהא חרב אך לא זה המקום להרחיב בו). רבי מנחם מן רקנאטי שהיה מראשוני המקובלים כותב זאת מופרשות:

“תאנא דבי אליהו שיתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב שנאמר ונשגב ה’ לבדו
ביום ההוא (ישעיה ב יז)

מאי טעמא גמר לה מבריאת עולם מה בבריאת עולם ששת ימים פעל הקב“ה ובשביעי נח כך באלפי העולם יום לאלף שיומו של הקב”ה אלף שנים.

וכן אתה מוצא לפי ענין יום ויום אירע באלפי עולם.

…וכן יורה עוד מאמרם אותן אלף שנים שעתיד הקב“ה לחדש עולמו ואחר כן יחזור כבראשונה עד שבע שמיטות שהם עד היובל קדש.

אמנם בכל אחת מהשמשות תהיה תוספות טובה מאשר לפניה כמו שרמזתי למעלה” (רקנאטי על התורה, בהר ג׳).

נמצא אם כן שיש לנו סדרה אינסופית של עולמות שתוחלת החיים שלהם הם 7000 שנה - שש אלף שנה השתלמות ובשבעי - שלמות.

הסיבה למחזוריות הזו היא משום שתכונת ההשתלמות היא חלק מהמהות האלוקית והיא אינה יכולה להיפסק לעולם ולכן מיד בסיום האלף השישי חייב להתחיל מחזור חדש של 6000 שנה.
הגמ’ בשבת ל. אומרת “עתידה ארץ-ישראל שתוציא גלוסקאות וכלי מילת…” דהיינו לעתיד לבוא תחזור המציאות לשלמות הראשונית שהייתה טרום החטא המציאות תצמיח דברים מתוקנים ומושלמים ממש כפי שהיה טרום החטא.

פענוח סוד ספירת העומר: מחזוריות קוסמית במצוה אחת

נחזור לפסוק שממנו התחלנו - “שבעה שבועות תספור לך מהחל חרמש בקמה תחל לספור שבעה שבועות”
אני רוצה לטעון שפסוק זה בעצם רומז למחזוריות העולמות כפי שהבאנו בדברי הגמרא והרקנאטי ויתרה מכך הוא רומז שבמעבר בין עולם לעולם חטא האדם הראשון חייב להתרחש שוב באומרו “מהחל חרמש בקמה”.
עץ הדעת היה חיטה ולכן הדבר הראשון שאדם וחווה היו צריכים לעשות כדי לאכול ממנו היא למעשה מלאכת הקצירה להניף חרמש בקמה.

הנפת החרמש היא האות למעבר לעולם חדש של השתלמות וספירה חדשה כתוצאה מחטא האדם הראשון.
ומעתה התיישבו קושיותנו כולן על העיקרון הזה - ספירת העומר למעשה היא רעיון שמגלם ומקפל בתוכו את חטאו של האדם הראשון שהתחיל השתלמות הולכת ועולה שבע שמיטות עד לשלמות הסופית והיא במתן תורה בשבועות. זו הסיבה שסופרים שבועות וימים זו הסיבה שהספירה תלויה בקורבן העומר שכן קורבן העומר היה מעומר שעורים שמבטא את עץ הדעת את הדגן הגולמי שזקוק לתיקון להשתלמות כדי להפוך ללחם ובסוף התהליך מנחת העומר הופכת ללחם הביכורים הקרב בשבועות. החיטה הפכה ללחם תהליך ההשתלמות תם ונשלם.

אנחנו בשנת התשפ“ה - 5785 לבריאת העולם - נותרו לנו 215 שנה לסוף האלף השישי. לפי הדברים שהבאנו בסוף כל עולם הארכיטיפ של חטא האדם הראשון חייב לקרות שוב - הבחירה במציאות המשתלמת על פני המציאות המושלמת. איך וכיצד יתבטא החטא הזה בעולמנו? מיהו האדם הראשון שיחטא בחטא הזה? ואיך כל זה עלול להיות קשור לבינה המלאכותית שפרצה לחיינו בימים אלה, כל זאת ועוד במאמר הבא.