סימן קללה בחג: למה הגשם פוטר אותנו מהסוכה, ומה מבינים רק אחרי שהוא עובר

יש אירועים שאנחנו מצליחים לקלוט את המשמעות שלהם רק בפרספקטיבה של זמן, רק אחרי שהם קרו. מה שהתחדש לי לאחרונה שהרעיון הזה הוא ממש חלק מחג הסוכות בעצמו - חג הסוכות הוא חג של השראת שכינה, ענני הכבוד שסוככים עלינו בשבעת הימים נועדו להשאיר בנו רושם רק בימים והחודשים שאחריו ולא בימי הסוכות עצמם והעיקרון הזה נובע ממש מהלכות החג.

בפרשת כי-תישא משה רבינו מבקש מהקב“ה “הראני נא את כבודך”, תן לי גילוי אלוקות, תן לי להבין את המהות את הפנימיות (כבודך אלו ענני הכבוד ממש שהם גילוי פני שכינה). מה משיב לו הקב“ה?

שמות לג, יח-כג (פרשת כי תשא)

וַיֹּאמַר הַרְאֵנִי נָא אֶת־כְּבֹדֶךָ׃

וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כׇּל־טוּבִי עַל־פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהֹוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת־אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת־אֲשֶׁר אֲרַחֵם׃

וַיֹּאמֶר לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת־פָּנָי כִּי לֹא־יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי׃

וַיֹּאמֶר יְהֹוָה הִנֵּה מָקוֹם אִתִּי וְנִצַּבְתָּ עַל־הַצּוּר׃

וְהָיָה בַּעֲבֹר כְּבֹדִי וְשַׂמְתִּיךָ בְּנִקְרַת הַצּוּר וְשַׂכֹּתִי כַפִּי עָלֶיךָ עַד־עׇבְרִי׃

וַהֲסִרֹתִי אֶת־כַּפִּי וְרָאִיתָ אֶת־אֲחֹרָי וּפָנַי לֹא יֵרָאוּ׃

הקב“ה משיב לו שאי אפשר לקבל התגלות אלוהית באופן ישיר, אבל בכל זאת, כדי שתקבל את הגילוי צריך לעשות את זה בדרך של הסתרה. “ושכותי כפי עליך עד עברי” - זהו סכך שמרכך את אור השמש, שמרכך את האור האלוקי ומאפשר למשה לקבל אותו. אבל סוף הפסוק הוא החידוש הגדול שאני רוצה להתעכב עליו: “והסירותי את כפי וראית את אחורי ופני לא יראו”. תוכל להבין מה ראית רק אחרי עברי, ולא את האור עצמו אלא רק זיכרון ממנו.

זהו המכניזם המדויק של סוכות. וראיתי שהעיקרון הזה יכול לסוגייה שלימה שהתקשתי בה במסכת סוכה:

“כל שבעת הימים אדם עושה סוכתו קבע וביתו עראי. ירדו גשמים, מאימתי מותר לפנות? משתסרח המקפה. משלו משל, למה הדבר דומה? לעבד שבא למזוג כוס לרבו, ושפך לו קיתון על פניו” (משנה סוכה ב, ט)

כשקוראים את המשנה לאט, עולות כמה שאלות.

1. יש כלל כללי בהלכות סוכה, “מצטער פטור מן הסוכה” (סוכה כו, א). אם הגשם מצער, למה צריך דין מיוחד לגשם?

2. צער הוא עניין אישי, ובכל זאת המשנה נותנת מידה אחת לכולם: עד שיתקלקל התבשיל.

3. הגמרא באותה סוגיה אומרת שאסור ללמוד בעיון בסוכה משום שצריך רוחב דעת וקשה להשיג את זה בסוכה, שזה מוזר - שתשאיר הגמרא את ההחלטה ללומד אם הוא צריך רוחב דעת והאם הסוכה מספקת את התנאים או לא, ולא תקבע דין אחיד לכולם.

4. בנוסף, באותה סוגיה הגמרא אומרת שמותר להשאיר בסוכה רק כלי שתייה בלבד אבל לא סירים, משום כבוד הסוכה.

אני רוצה להציע שהדינים הללו נובעים בדיוק מהרעיון הפנימי שפתחתי איתו את המאמר ומהמכניזם של “וראית את אחורי”.

ענני הכבוד ואור מקיף

“ענני כבוד היו, דברי רבי אליעזר. רבי עקיבא אומר: סוכות ממש עשו להם” (סוכה יא, ב)

האר“י נותן לענן של רבי אליעזר שם:

“הסוכה היא אור מקיף… ויושבים בצל אור המקיף ההוא… כדי שנמשיך אלינו מן אור המקיף ההוא. וזה סוד מה שאמרו חז”ל כי הסוכה היא כנגד ענני כבוד… והם ז’ עננים כנגד ז’ מקיפים” (שער הכוונות, דרושי חג הסוכות, מובא ברב פעלים ח“א, סוד ישרים סי’ יב)

בלשון הקבלה, אור פנימי הוא אור שהכלי כבר קלט, אור שיש לו צורה ושימוש. אור מקיף הוא אור שגדול מהכלי, ולכן נשאר סביבו: לא מעובד, לא מוגדר, נותן השראה יותר משהוא נותן מסקנות. ולשון האר“י מדויקת: “כדי שנמשיך אלינו”. לינוק, לא להבין. זו הכף שסוככת על משה: האור עובר מעליו, והוא מקבל אותו בלי לראות.

הענן הוא דימוי טוב לזה. ענן הוא מים שעדיין לא ירדו. הוא נושא את הגשם, אבל כל זמן שהוא ענן הוא לא מוריד אותו. ברגע שהמים יורדים, הענן כבר לא שם. אותו חומר, שני מצבים: אפשרות שמרחפת מעל, והגשמה שנספגת בארץ.

לינוק, לא לעבד

אם הסוכה היא ענן, אפשר לקרוא את שלושת הדינים כך: הסוכה היא מקום שנועד ליניקה. לקבל את האור, לא לעבד אותו. עיון ובישול הם פעולות של עיבוד, וגשם הוא הענן שנעשה למים.

העיון. הגמרא מבחינה בין שני סוגי לימוד: “מקרא ומתנא במטללתא, ותנויי בר ממטללתא… הא במגרס, הא בעיוני” (סוכה כח, ב). גירסא בסוכה, עיון בחוץ. גירסא היא קליטה: חוזרים על הטקסט כמו שהוא. עיון הוא עיבוד: מפרקים, מקשים, מוציאים דבר שלא היה כתוב. עיון הוא הפיכת ענן לגשם, וייתכן שלכן הוא נעשה מחוץ לסוכה, לא מפני שהוא מצער אלא מפני שהוא לא מתאים למקום. השינון נשאר, כי שינון הוא עוד יניקה.

הסירים. “מאני משתיא במטללתא, מאני מיכלא בר ממטללתא” (סוכה כט, א): כלי שתייה בסוכה, כלי בישול בחוץ. כוס מקבלת את המשקה כמו שהוא. סיר לוקח חומר גלם ומבשל אותו לצורה אחרת. ואולי לא במקרה גם מידת הגשם היא תבשיל שמתקלקל.

הגשם. גשם בסוכה הוא הענן שירד, פעולה שמנוגדת למה שהסוכה מנסה להיות. אם כך, הפטור בגשם אינו דומה למצטער, שבו הסוכה עומדת ואנחנו פטורים ממנה. כאן הסוכה עצמה, במובן הפנימי, כבר לא שם. לכן גם המידה אחת לכולם: לא מודדים כמה קשה ליושב, אלא מתי הגשם התחיל לפעול, ומזה גם התבשיל של המשנה. והגמרא מפרשת את המשל: “שפך לו רבו קיתון על פניו, ואמר לו: אי אפשי בשמושך” (סוכה כט, א). העבד בא למזוג כוס, להמשיך שפע כמו שהוא, ונענה: לא בשירות הזה, לא עכשיו. הרמ“א פוסק שמי שנשאר בסוכה בגשם “אינו אלא הדיוטות”, ושהיוצא “יצא כנכנע, כעבד שמוזג כוס לרבו ושופכו על פניו” (אורח חיים תרלט, ז). מי שמתעקש להישאר לא נחשב חסיד, ומי שיוצא יוצא כנכנע.

שמיני עצרת: “עד עברי”

מתי כן מורידים את הענן? שבעה ימים של מקיפים, ואז יום שמיני שאיננו סוכה, ובו אומרים לראשונה “משיב הרוח ומוריד הגשם”: “העובר לפני התיבה ביום טוב האחרון של חג, האחרון מזכיר, הראשון אינו מזכיר” (משנה תענית א, ב). מה שנמנענו ממנו כל החג נעשה תפילה. ובאותו יום מסיימים את התורה ומתחילים אותה מחדש, חוזרים לעבד אותה. זהו “והסירותי את כפי”: הכף מוסרת, ורק עכשיו מתחילים לעבד את האורות ולהפוך את הענן לגשם.

האדמו“ר מפיאסצנה מתאר את המעבר במונחי מקיף:

“ובכל החג יש ב’ בחינות מקיף… מפני שאין היחוד עוד בשלימות… מה שאין כן בשמיני עצרת ושמחת תורה שנעשה יחוד גמור כנודע, לכן אין ב’ דברים רק אחד, אנחנו והתורה יחד מקיפים” (דרך המלך, שמיני עצרת)

כל החג המקיף נשאר בחוץ, אנחנו והוא. בשמיני עצרת הוא נעשה אחד איתנו. מענן לגשם, מהשראה למעשה, מ“ושכותי כפי” ל“וראית את אחורי”.

רגע רגע, יש כאן בעיה

אבל לכאורה יש קושי על כל המהלך. רבי אליעזר הוא זה שאמר שהסוכה היא ענני הכבוד, ודווקא הוא מזכיר גשם כבר ביום הראשון במחלוקת המפורסמת במסכת תענית:

“מאימתי מזכירין גבורות גשמים? רבי אליעזר אומר: מיום טוב הראשון של חג. רבי יהושע אומר: מיום טוב האחרון של חג. אמר לו רבי יהושע: הואיל ואין הגשמים אלא סימן קללה בחג, למה מזכיר? אמר לו רבי אליעזר: אף אני לא אמרתי לשאול, אלא להזכיר משיב הרוח ומוריד הגשם בעונתו” (משנה תענית א, א)

היינו מצפים להפך, שרבי אליעזר יאמר שהגשם לא שייך לסוכות אלא רק ענני הכבוד. ואולי יש לתרץ:

להזכיר אינו לבקש. רבי אליעזר עצמו מדגיש את זה, ובגמרא מוסיף: “כשם שתחיית המתים מזכיר כל השנה כולה ואינה אלא בזמנה, כך מזכירין גבורות גשמים כל השנה ואינן אלא בזמנן” (תענית ב, ב). הזכרה היא גשם במצב של ענן, גשם בכוח. בסוכה מותר לדעת שיש ענן, פחות מתאים לסחוט אותו. את הבקשה, “ותן טל ומטר”, גם רבי אליעזר לא מבקש בחג.

ואולי זו אותה מחלוקת. לרבי יהושע, שאינו תולה את הסוכה בענן, גשם בחג הוא סימן קללה ואין מה להזכירו לפני זמנו. לרבי אליעזר הגשם נמצא בחג כל הזמן, גנוז בענן, ודווקא היושב בענן יכול להזכיר אותו. מה שלא מתאים לו הוא רק להוריד. ורבי אליעזר אומר בפירוש: “אם בא להזכיר כל השנה כולה, מזכיר” (שם). ההזכרה שלו לא נולדה מהסוכה בכלל.

לשבת בענן

אם יש משהו בקריאה הזאת, סוכות הוא שבוע של תרגול: לקרוא בלי לסכם, לשמוע בלי לפרק, לשבת מתחת לדבר שגדול ממנו בלי למהר לתת לו צורה. מי שסוחט מוקדם מגלה שהגשם נכנס לו לתבשיל.

זה מזכיר לי מכשיר קשר שעובד בטור: או שלוחצים ומשדרים, או שמשחררים וקולטים, ומי שמנסה לדבר בזמן שהרשת מדברת אליו לא שומע כלום. סוכות הוא שבוע שבו האצבע יורדת מהכפתור, שבעה ימים של קליטה בלבד. רק בשמיני עצרת, כשנאמר “עבור”, לוחצים ומתחילים לעבד, וזה בדיוק מה שנאמר למשה: “עד עברי”.